המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב הרי אלו חולין ולא נתקדשו, הפריש שתים או דמי שתים וכסבור שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת, יביא אחת והשאר יפלו לנדבה.
הלח״מ הקשה דבירוש׳ פ״ב דשקלים הל׳ י״ב בעי המפריש ב׳ שקלים ונמצא שאינו חייב אלא אחד ואמר ע״ז נשמעינה מן הדא הפריש חטאתו וכו׳ הפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא א׳ אותה שניה מה את עביד ליה, אלא רועה ה״נ לנדבה, ומפורש בירוש׳ דחד דינא בזה בחטאת ובשקלים, והרמב״ם פסק בפ״ג מהל׳ שקלים הפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד אם בזא״ז האחרון לא קדש, ואם בב״א האחד שקלים והשני מותר שקלים והיינו חולין כמו שכתב שם לקמן שמותר שקלים חולין, עוד הקשה דשם בדין שקלים חילק דין בזא״ז מדין בב״א וכאן לא חילק, ומוכח דגם בזא״ז השאר לנדבה, והאריך בזה וסיים בצ״ע והנה מה שכתב דמותר השקלים חולין כמו שכתב שם, כונתו בהל׳ י״ג הלוקח מעות בידו ואמר אלו לשקלי, או שהי׳ מלקט מעה מעה וכו׳ אפי׳ לקט מלא כוס נותן מהן חצי שקל שהוא חייב בו, והשאר חולין שמותר השקלים חולין, אבל א״א לומר כן בכונת הרמב״ם דא״כ מה חילק בין בזא״ז בין בב״א, דבזא״ז האחרון לא קדש ובב״א השני מותר שקלים, והי׳ לו לכתוב גם בב״א דאחד קדש ואחד לא קדש, וע״כ דכאן כונתו דהוי כדין מותר שקלים שנתותרו בלישכה והיינו שירי הלישכה שמבואר בפ״ד הל׳ ט׳ שתנאי ב״ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולת בהמה, וכן מפרש שם הכ״מ שע״ז שכתב הרמב״ם והשני מותר שקלים הביא ד׳ הירוש׳ שלמד מחטאת לשקלים, ואמר מה את עביד ליה אלא רועה ה״נ אלו לנדבה.
והנה במה שכתב הרמב״ם בפ״ג מהל׳ שקלים כתב הראב״ד בירוש׳ אינו כן לפי שהוא או כמו שהוא סבור שהוא חייב ואינו חייב, או כמו שאמר הרי אלו לשקלי דלבית הלל מותרן חולין, וכבר הבאתי ד׳ הכ״מ שהביא ד׳ הירוש׳, והמרכה״מ האריך בזה שם וכתב דהכ״מ לא הביא סוף ד׳ הירוש׳ שם דאחר מה דאיתא שם אותה שניה מה את עביד לה אלא רועה ה״נ אלו לנדבה, איתא שם עוד, וכא היאך אומר אתה אלו, ומפרש המרכה״מ וכן מפרש הפולדא דכונת הירוש׳ דעל מה דבעי למיפשט מדין חטאת דהפריש שנים וסבר שהוא חייב שתים דכמו דשם רועה ה״נ שקלים לנדבה, ועל זה אמר וכא היאך אומר אתה אלו, והיינו דגבי שקלים דפליגי ב״ש וב״ה במתני׳ בהמכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי דב״ש אומרים מותרן נדבה וב״ה אומרים מותרן חולין, ופליגי שם ר׳ יוסי ור׳ ביבי דר׳ יוסי אמר דבמכנס פרוטרוט פליגי, אבל באומר אלו לשקלי כו״ע מודו שמותרן חולין, וזהו דאמר בירוש׳ דזה תלוי איך הדין בשקלים כשאומר אלו לשקלי אי כר׳ יוסי או כר׳ ביבי, וכיון שהרמב״ם פסק בהל׳ י״ג שם דבאומר אלו לשקלי ואינו חייב אלא חצי שקל דמותרן חולין, והיינו כר׳ ביבי א״כ גם כאן צריך להיות מותרן חולין, וזהו השגת הראב״ד דלהלכה צריך להיות השניה חולין.
ובדעת הרמב״ם כתב המרכה״מ דיש לפרש ד׳ הירוש׳ דהוא רק קושיא על מה דפושט מחטאת לשקלים ופריך על זה וכא היאך אתה אומר אלו והיינו במתני׳ בדין אם אמר אלו לשקלי דלר׳ ביבי א״א ללמוד שקלים מחטאת, ובזה כתב המרכה״מ דהרמב״ם סובר דזה רק קושיא, והירוש׳ לא חש לתרץ, אבל החילוק בזה הוא דבלוקח מעות ואומר אלו לשקלי ויודע שאינו חייב אלא שקל א׳ אינו יכול להקדיש המותר לשקלים דכתיב העשיר לא ירבה, לכן מושך מהן איזה חצי שקל שירצה דהו״ל כאומר יקדשו מ׳ חלות מתוך פ׳ דקיי״ל דמושך מהן מ׳ אף דקיי״ל אין ברירה דהו״ל כאילו פירש איזה מהן שארצה, משא״כ בכסבור שחייב ב׳ והפריש ב׳ בב״א דאין ברירה, והו״ל שקל וחולין מעורבין, דכיון דמעורבין ואין ברירה ע״כ יפול השני לנדבה, דא״א לומר דהוי כפירש איזה מהן שארצה דהא כסבור שחייב שתים, אבל בהפריש זא״ז הרי השני ודאי מותר שקלים ואינו קדוש, משא״כ בחטאת אפי׳ בזא״ז אין אומרים השני ודאי חולין, הואיל דכסבור שהוא חייב בה, אלא הוי השני מותר חטאת לנדבה, וה״ה בב״א נמי אין אומרים שהן חטאת ומותר חטאת מעורבין זב״ז דכיון שחטאת אין לו קצבה, הוי על הכל שם חטאת, ואין השניה נעשית מותר חטאת עד שיקריב הראשונה עכ״ד המרכה״מ הבאתי כל דבריו כדי לדון בהם.
והנה מה שכתב המרכה״מ דמשום זה הוי הסלע השני לנדבה משום דיש כאן סלע של שקלים וסלע של חולין ואין ברירה, לכן ע״כ ילך הסלע השני לנדבה אינו ברור כלל, דלמה נאמר שמחוייב ליתן שני השקלים בשביל ששקל אחד הוא להקדש, ומ״ש מהא דתנן בפ״ב דמע״ש סלע של מע״ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות, ואומר כל מקום שישנה סלע של מע״ש מחוללת על מעות הללו ובורר את היפה שבהן ומחלל עליה המעות, ואף דהתם במע״ש הוא הבעלים לחלל כיון שיש לו זכות בהמע״ש לאכלן בירושלים, אבל השקלים כיון שהפרישן אין לו בהם שום זכות, וממילא אינו בעלים לחללן מ״מ למה לא יתן להגזבר שני השקלים ולחללן על סלע מעות חולין שלו, ואח״כ יחלל המעות חולין על יפה שבשקלים, ואם הוא צריך להוסיף חומש יוסיף, אבל למה צריך ליתן שתי השקלים להקדש, אחד לשקלים ואחד לנדבה.
אלא דמסתפקנא אם צריך להוסיף חומש דהא גבי מע״ש בהך מתני׳ לא תנן דמוסיף חומש, וכן תנן בפ״א דשקלים והוא ברמב״ם פ״ג מה׳ שקלים הל׳ ו׳ הנותן שקל להקדש כדי שיחשבו לו מחצית השקל שהוא חייב בה, ויטול חצי שקל ממה שנגבה מן האחרים חייב שני קלבונות, וזה ע״כ מחלל בהשקל שלו את החצי שקל של הקדש שנגבה מן האחרים, ולא תנן שהוא מוסיף חומש, וע״כ דכיון שההקדש צריך לזה ואין זה רק צורך של השוקל לחלל חולין על הקדש אין בזה דין הוספות חומש וכמו היכי שההקדש קונה במעות הקדש חפצי חולין דאין המוכר מוסיף חומש, וה״נ כן הוא בסלע של חולין ושל מע״ש שנתערבו, דכיון שאינו מחוייב מעיקר הדין ליתן שני הסלעים למע״ש, ולכן הצורך של מע״ש הוא שיחלל שני הסלעים על סלע אחד מעות, ולכן אין בזה הוספת חומש, וה״נ כאן יכול לבוא להגזבר ולחלל שני השקלים על סלע אחד מעות ולחזור ולחללן על היפה שבשקלים ואין כאן הוספת חומש.
ונראה לבאר מה דשני השקלים כאן קודש, דזהו משום דהא איכא פלוגתא בנזיר רפ״ה ב״ש וב״ה בהקדש טעות דב״ש אומרים הקדש, וב״ה אומרים אינו הקדש, ומצינו זה רק היכי שטעה בעיקר ההקדש שהקדיש דבר מסויים וטעה שלא הי׳ צריך להקדישו, ובאמת גם באופן זה שהפריש שקלו וסבר שהוא חייב ואינו חייב, דאיתא בירוש׳ שאינו קדוש יש חילוק גדול מהא דב״ש וב״ה דהוא באמר שור שחור שיצא מביתי הרי הוא הקדש ויצא לבן, דהתם לא יצא שחור ולא נתקיימו דבריו, אבל הכא הא הפריש שקלו, אלא דמ״מ כיון דבזה שהפריש שקלו מוכח דכונתו לשקלו שהוא מחוייב, וכיון שאינו מחוייב הוי טעות בעיקר ההקדש, אבל כשסבור שחייב שנים והפריש שנים ואינו חייב אלא אחד כיון שעל כל שקל שהפריש אין כאן טעות בעיקר ההקדש כשהפרישם בבת אחת דהא כל אחד ראוי להיות לחובתו, ורק שיש כאן טעות בחשבון, טעות כזה לא מצינו בהקדש שנאמר הקדש בטעות אינו הקדש, ולא מצינו זה אלא במקח וממכר ושיש בזה גדרי טענות, אבל בהקדש לא שייך גדרי טענות שיטעון שהי׳ טועה בחשבון חיובו כיון דעכ״פ כל שקל שהפריש ראוי להיות לחובתו, ולכן בזה אין דין דמותר שקלים חולין, אלא מותר שקלים שהוא לנדבה כי נעשה על זה שירי שקלים שהם לנדבה, ולכן אמרו בזה בירושלמי שהוא לנדבה.
ומה שכתב המרכה״מ בדין בזא״ז בחטאת דאף דבשקלים בזא״ז המותר חולין, בחטאת הוי המותר נדבה, וכתב דגם בב״א אין אומרים דהוי חטאת ומותר חטאת מעורבין זב״ז דכיון שחטאת אין לו קצבה הוי על הכל שם חטאת, ואין השניה נעשית מותר חטאת עד שיקריב הראשונה אין דבריו ברורין כלל, דבמה שאני דין חטאת מדין שקלים לגבי בזא״ז דאף אם נאמר גבי דמי חטאתו דכיון דאכתי לא הפריש חטאת והדמים לא נתקדשו קדוה״ג עוד יש עליו חיוב להפריש חטאת, וחל שם חטאת גם על הדמים השניים, אבל הא כתב הרמב״ם המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכו׳ ואח״כ כתב הפריש שתים או דמי שתים, ואיך אפשר דבהפריש שתי חטאות בזה אחר זה שיתקדש השני, כיון שאינו חייב אלא אחד, ומה שייך לומר בזה דחטאת אין לה קצבה, דזה אמר ר״ש בשקלים פ״ב על דמי חטאת, דאפשר לקנות חטאת גדולה, אבל חטאת ממש הא אינו חייב אלא אחת, וגם על דמי חטאת העירני הרב הגאון י׳ ירוחם וורהפטיג שליט״א דאם הקדיש דמים ולקח מהדמים חטאת דהמותר הוא לנדבה, דמוכח מדברי הרמב״ם פ״ב מהל׳ שקלים הל׳ ב׳ שכתב שמינית למותר חטאת כגון שהפריש מעות לחטאתו ולקח חטאת והותיר מן המעות ישליך השאר לתוכה, דמוכח דאף קודם שהקריב הוו הדמים לנדבה, וא״כ אף אם יפסל הקרבן חייב להפריש דמים אחרים לחטאת והמותר הקודם נשאר לנדבה, אך מזה אין ראיה להיכי שהקדיש דמים על ב׳ חטאות דסבר שהוא חייב שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת, דאף דסובר הרמב״ם דהשני לנדבה, מ״מ בזה יש לומר כהמרכה״מ דכל זמן שלא נקרב החטאת אין דין השני לנדבה דדוקא אם הקדיש על חטאת אחת ולקח מהם חטאת ונתותרו המעות, בזה שפיר אמרינן דעל דעת כן הקדיש, דכמה שיעלו דמי החטאת יהיו לחטאת והמותר לנדבה, אבל כשהקדיש על שתי חטאות הא לא הקדיש אדעתא דהכי שיהי׳ מותר, ורק כשנמצא שאינו חייב אלא א׳ שיש להמותר דין מותר חטאת הוא לנדבה, בזה יש לומר דכל זמן שלא נקרב החטאת בהכשר, אין להשני דין מותר חטאת.
עכ״פ אפי׳ אם נימא כן בדמי חטאת דאף שהפרישם לב׳ חטאות ונמצא שאינו חייב אלא אחד, כל זמן שלא הקריב האחד לא נעשו שאר הדמים דין מותר חטאת שהוא לנדבה, אבל בהפריש ב׳ חטאות ממש כשהפרישם בזא״ז ודאי לא שייך שיחול על השני לא דין חטאת ולא דין מותר חטאת דכיון שסבר שחייב חטאת ב׳ ואינו חייב ודאי הוא חולין, אלא אפי׳ אם הפריש דמים על שתי חטאות בזא״ז כיון שכבר הפריש על חטאת אחת דמים, והדמים השניים הפריש על חטאת הב׳ מסתבר דכיון שנמצא שאינו חייב שתים יהיו הדמים השניים חולין.
ומה שכתב המרכה״מ לבאר אם הפריש דמי ב׳ חטאות בב״א למה לא נימא דהוי חטאת ומותר חטאת מעורבין זב״ז, יש לומר דכיון דכל אחד ראוי להיות חטאת, לא נעשה על אחת דין מותר חטאת עד שיקריב הראשונה לחטאת, ומה שבא ליישב למה לא הזכיר כאן הרמב״ם החילוק בין כשהפריש בב״א ובין כשהפריש בזא״ז כמו שחילק בהל׳ שקלים, וזה הקשה כאן הלח״מ, נראה דלא קשה כלל, דבהל׳ שקלים בהל׳ י״ב במה שמחלק דין בזא״ז מדין בב״א, זהו משום דבהל׳ י״ג מביא מתני׳ דשקלים בדין לוקח מעות בידו ואומר אלו לשקלי, או שהי׳ מלקט מעה מעה וכשהתחיל ללקט אמר הריני מלקט מעות לשקלי, והנה אלו לשקלי זהו בב״א ומלקט מעה מעה זהו בזא״ז, ובהך דינא אין חילוק בין בב״א בין בזא״ז, לכן אמר בהל׳ י״ב בדין המפריש שנים שיש חילוק בין בב״א בין בזא״ז אבל כאן בהל׳ חטאת כשהביא ד׳ הירושלמי בשקלים דאיתא שם הך דינא כיון דלא הוזכר שם אלא דין אלו לחטאתי, לכן לא הביא אלא הך דינא ולא דין בזא״ז דודאי פשוט דבזא״ז אפי׳ בדמי חטאתו כיון שהפריש בזא״ז, וכיון שכבר נתמלאו דמי חטאתו הראשונה. האחרונים חולין, אלא דזה ודאי דוקא כשאמר כמה דמים לכל חטאת, ואמר בפירוש שהאחרונים הם בעד חטאתו הב׳ שנמצא אח״כ דאינו חייב בה, דאז האחרונים חולין ולא הוצרך לבאר זה.

מי שהי׳ מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי, רצה להביא מהן חטאת בהמה יביא, עולת בהמה יביא, מת והניח המעות ילכו לים המלח.
השגת הראב״ד. מי שהי׳ מחוייב חטאת וכו׳ עד ואמר אלו לחובתי, א״א מצאתי דבר זה בגמרא דנזיר ובתוספתא שהוא בחילוף, ולשון התוספתא שאם רצה להביא בהן חטאת העוף לא יביא, עולת העוף לא יביא ומועלין בכולן ומועלין במקצתן וכו׳, והתוספתא יותר מתוקנת מן הגמ׳, ומסתבר דהכי הוא דכיון דאמר הרי עלי עולה נעשה הכל חובה עליו, וחטאת ועולה מעורבין בהן, ולפיכך אם מת ילכו כולן לים המלח, ואם היו כולן ראויים לעולה אמאי ילכו לים המלח:
עיין בכ״מ ולח״מ, ובעיקר קושיית הראב״ד דאם היו כולן ראויים לעולה אמאי ילכו לים המלח, כתב הלח״מ דכל זמן שלא פירש ואמר לחובתי סתם, ודאי שהדבר מסופק אם הוא לעולה או לחטאת, ולכך כשמת ילכו לים המלח, אבל כשהוא עושה מעשה בחייו ומביא עולה ה״ז מפרש דבריו במעשה שעושה שמביא עולה, דמה שאמר לחובתי ר״ל לעולתי, דאין לומר דהדר ביה כיון דהלשון שאמר לחובתי סתם, טפי אית לן לומר דהשתא מפרש דבריו מלומר דחוזר בו מדבריו הראשונים, וד׳ הלח״מ אינם ברורים דא״כ אם נשאל אותו למה כיון כשאמר אלו לחובתי, ואם יאמר שלא כיון לעולה אלא אמר כן בסתם בלא כונה, יהי׳ דינו בספק חטאת וספק עולה, ולמה לא נשאל אותו, והרמב״ם סתם דבסתמא יביא איזה שירצה.
ונראה ע״פ מה דתנן בשקלים פ״ב משנה ד׳ במה דאמר ר״ש טעמא לחלק בין אמר הרי אלו לשקלי שמותרן חולין, ובין אמר אלו לחטאת שמותרן נדבה, דלשקלים יש להן קצבה לחטאת אין לה קצבה, ומפרש שם הרמב״ם בפיהמ״ש שהחטאת קונין אותו בדינר או באלף, ולפיכך כל מה שהכניס חלה קדושה עליו ויקנה מהם חטאת במה שיוכל, והמותר עולת נדבה, ולפי״ז נוכל לומר דאף שהוא חייב חטאת וחייב עולה מ״מ כשאמר אלו לחובתי סתם ודאי אין במשמע שיהיו המעות דוקא חציין לחטאת וחציין לעולה דהא כללן יחד ואמר אלו לחובתי, וכיון שאפשר שיקנה חטאת בדינר או באלף דינר ממילא יכול לקנות בהמעות מה שירצה, או חטאת או עולה, ומ״מ גבי מת הוא דינא אחריתא דהא גבי מפריש מעות לנזירותו תנן במעילה די״א לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין לבוא בכולן שלמים, ורש״י פי׳ שם משום דבכל מנה ומנה מצינן לומר זה הפריש לשלמים אבל בתוס׳ שם פירשו שיכול להביא כל המעות לשלמים, וכן כתבו בנזיר דף כ״ו שסוברים בהך דינא דאלו לחובתי במחוייב חטאת ועולה דאינו יכול להביא לא חטאת ולא עולה, מ״מ גבי נזירות שהפריש סתם לנזירותו, סוברים דיכול להביא מה שירצה, וכן משמע מד׳ הרמב״ם פ״ד מהל׳ מעילה שכ׳ לשון המשנה כפשטה.
והנה בנזיר דף כ״ה דתנן היו לה מעות סתומין יפלו לנדבה דפריך הגמ׳ והלא דמי חטאת מעורבין בהן, ואמר ר׳ יוחנן הלכה היא בנזיר, וקשה דהא יכול להביא מכל המעות שלמים, ועוד יותר קשה מהא דפריך הגמ׳ שם בדף כ״ו על הא דאמר ר׳ יוחנן הלכה היא בנזיר, ותו ליכא והתניא ושאר חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהן, רצה להביא בהן חטאת בהמה יביא, עולת בהמה יביא, מת והיו לו מעות סתומין יפלו דמיהן לנדבה, ומשני תנא נזיר וכל דדמי ליה, ומה מקשה דהא תניא בהדיא דיכול להביא בכל המעות עולה, ומוכח דכיון דעכ״פ יש כאן ספק בהמעות ואפשר שעומדין להקריב מהן חטאת, כבר נכנס זה בההלכה של חטאת שמתו בעליה, ולכן דוקא משום דאיכא הלכה בנזיר שיפלו לנדבה.
אלא שצריכין אנו לבאר מה שכתב הרמב״ם בהל׳ י״ב לפיכך אם הפריש מעות לקינין סתם ומת יפלו כל הדמים לנדבה שהרי כולן ראויין לבוא עולה, ומוכח דזה לחוד סגי אלא דדברי הרמב״ם בזה הם תימה, דהא הגמ׳ פריך מכאן על ר׳ יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר ומשני נזיר וכל דדמי ליה שמביאים על דבר אחד שני קרבנות, כמו נזיר על נזירותו ויולדת ומצורע מביאין גם הם על דבר אחד ב׳ קרבנות, ויש לומר דההלכה בנזיר וכל דדמי ליה העיקר הוא מזה הטעם דהא הי׳ יכול להביא מכל המעות עולה, אלא דמ״מ כיון דיש בהמעות גם גדר חטאת ועומדים להקריב מהן גם חטאת, יש בהם דין חטאת שמתו בעליה, וע״ז צריך ההלכה בנזיר שיפלו הדמים לנדבה.